שבת | מאמר כ"ב – בקשת ויהי נועם במוצ"ש
הזכרנו את דברי האר"י על הפסוק ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, ובכוונת אמירתו במוצ"ש. נועם ה' אלוקינו הוא הארת שבת, שבשורשה היא עולם האצילות. בצאת השבת מסתלקת הארת שבת, ואנו מבקשים להשאיר לימי השבוע משהו ממנה. האר"י סידר כוונות עמוקות על המשך הפסוק, אבל ברצוננו למצוא אחיזה בביאור המילים כפשטן, כדי לצרפן למובן הכללי של אמירת הפסוק.
הקדמונים תקנו לנו לומר פסוקים שונים בהזדמנויות מסוימות. במקרים רבים, הצירוף של הפסוק לסדר התפילה, מחייב אותנו להבין את הפסוק אחרת מהפירוש המקורי בפסוק כשהוא במקומו. למשל, הפסוק 'ונסלח לכל עדת בני ישראל, ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה', מדבר במקרה שכשלו העם בעבודה זרה בשגגה. וזוהי סיבת הסליחה על סדר הקרבנות המצווה שם. אמנם כאשר הנהיגו לומר את הפסוק הזה בתחילת יוה"כ, הכוונה כמובן ללמד זכות על חטאינו, גם אלו שנעשו במזיד, שאין בהם דעת גמורה, ויש בהם צד של שגגה. כאשר אומר דוד במזמור התשובה, אל תשליכני מפניך, ורוח קדשך אל תקח ממני, כוונתו, שהחטא לא יגרום להסתלקות מדרגתו ברוח הקדש, שהרי דוד הוא מבעלי רוח הקדש, והוא חלק מכותבי התנ"ך. אמנם כאשר אנו מתפללים כך בסליחות, אנו מתכוונים לדרגותינו, ולרגשי קדש שיש בנו, שהם גם בבחינת הארה אלוקית.
באותו המובן, הביאור שהאר"י מפרש על הבקשה, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, כבקשה על הארת שבת שתישאר, נראה מכוון למה שהתכוונו מסדרי המנהג לאומרו במוצ"ש. שבת הוא יום של עונג, והעונג הזה הוא קרבת ה' ואהבתו, וכמה נאה לבקש, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו.
והוסיף האר"י ללמד, שהארת שבת היא הארת האצילות, וכבר ביאר הרמח"ל, שעולם האצילות הוא גילויי הנהגות ה' בעולם, כלשונו, והנה למעלה מזה במדרגה יבחן כלל השפעותיו ית׳, גילויי אורו שמהם נמשכים כל המציאויות כולם, ובהם הם תלויים. הארת האצילות בשבת משמעותה שמחשבת ה' בהנהגה האלוקית בבחינת כלל הבריאה, מתגלית ומאירה. וכך ביארו זאת במזמור שיר ליום השבת, כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן. מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. בשבת יכול האדם לקבל תפיסה כלשהי בגודל ובעומק המחשבה האלוקית להיטיב, עד שהאדם מתחיל לשיר ולרנן, למרות שבמציאות עדיין הוא רואה עולם מורכב ומסובך. בשבת מתיישבות לאדם הקושיות על הנהגת ה', והוא מעיד, להגיד כי ישר ה', צורי, ולא עוולתה בו. כל כך ברור לו עומק החכמה האלוקית וגודל מגמת ההטבה, שהוא מבין שהנראה לעיניו הוא פרט בתוך מערכת גדולה ורחבה, שלימה ומקיפה, וסביר ומובן שמבטו הוא חלקי וחסר. סוף הדברים עוד יהיה לטובה.
וכבר הראה הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שבנוסח אשכנז השמיטו בברכת יוצר את הפסוק, מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קנייניך. והשמטה זו, כך ביאר, היא משום שהפסוק הזה מתאר את תפיסת החול של האדם, ואילו בשבת הנוסח הוא מה גדלו, ככתוב במזמור שיר ליום השבת. והוסיף לבאר, שתפיסת המציאות של חול תופסת את הבריאה בבחינת ריבוי, ואילו בשבת יש לנו אחיזה בתפיסת העולם בבחינת אחדות, ועל דבר אחד מתאים המושג גדול, ולא רב.
ונראה שעיקר הבקשה בפסוק ויהי נועם הוא שהארת המגמה תאיר לנו בימות החול, ונדע לכוון ולכונן את מעשינו על פיה. כמה יגיעה משקיע האדם בפעליו בימות החול, ופעמים רבות מעשיו אינם מכוונים לתכלית, ואינם מוציאים לפועל את מגמתו. וכבר קונן שלמה, ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש, שאניחנו לאדם שיהיה אחרי. ומי יודע החכם יהיה או סכל, וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש, גם זה הבל. כמעט אין כאב גדול מזה לאדם, שהוא פועל ועמל, ואין מעשיו מכוונים. ועל זה אנו מתפללים, שתאיר לנו הארת שבת לימות החול, ותסייע בידינו, ה', לכוון את מעשינו אל תכליתם, ולפעול כראוי וכנכון לפי התכנית האלוקית.
והפסוק כופל ומוסיף לבקש, ומעשה ידינו כוננהו. ונראה שהכוונה בבקשה הראשונה היא שנשכיל ונצליח לכוון ולכונן את מעשינו, לתכלית שאנו יכולים וצריכים להציב לעצמנו, לפי הבנתנו והשגתנו בתכלית הבריאה. אמנם את הכיוון הסופי של כל המעשים, אנו מבקשים שה' יכוון לפי התכנית הכללית והשלימה שרק הוא משיג ויודע. וכאשר אמר הנביא לסריסים, שמפעלי חייהם נקטעים והולכים אל התוהו, ח"ו, ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם, טוב מבנים ומבנות. אני ברחמי ובטובתי יכוון את מעשיהם אל התכלית.
מקורות:
תהילים צ' י"ז, שער הכוונות תחילת כוונות שבת, במדבר ט"ו כ"ו, תפילת יוה"כ אחרי כל נדרי, תהילים נ"א י"ג, סליחות אשכנזיות, דרך ה' ח"ד פ"ו אות י"ג, תהילים צ"ב, פחד יצחק שבת מאמר ה', תהילים ק"ד כ"ד, ברכת יוצר לחול ולשבת נוסח אשכנז, פחד יצחק , קהלת ב' י"ח-י"ט, ישעיהו נ"ו ה'.