שבת | מאמר כ"א – מה שנשאר בקדושת שבת לימות החול
עד כה העמדנו את דברי המכילתא מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל, על השפעת השבת על המודעות של ישראל במלאכת ששת ימי המעשה. השביתה בשבת מזכירה לאדם את ריבונותו של ה' על העולם, והאדם עושה את כל מלאכתו מתוך הורמנא ורשות אלוקיים. שמחת השבת ומנוחתה נותנים לאדם תודעה של תקווה ואמון בערך העולם ובעתידו, ומכוחם הוא פועל כל ימות השבוע לתקן עולם במלכות שד-י ולעצב את המציאות ע"פ רצון ה'.
אמנם יש צד נוסף בקדושה שהשבת משפיעה על ימות השבוע. ביום השבת ישראל נמצאים בקירבת ה', והקדושה הזו, אם שהיא מסתלקת בצאת השבת, אין היא מסתלקת בלי להשאיר רושם בישראל. העניין הזה נתפרש בהרחבה גדולה בדברי האר"י בשער הכוונות. הוא סידר סדר של עבודה ומחשבה שיחשוב האדם במוצ"ש ובכל ימות השבוע, שתכליתו, להשאיר בכל ימות השבוע בחינות מקדושת השבת. בפרט ביאר האר"י על העניין הזה את הפסוק שסדרו הקדמונים לומר במוצ"ש, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו. וביאר, שנועם ה' הוא כינוי לאור העליון השורה בשבת, והוא שייך ביסודו לעולם האצילות. בצאת השבת האור הזה מסתלק, ואנו מבקשים שמשהו ממנו יישאר אצלנו לימות השבוע.
העיקרון הזה, שקדושת השבת וכך גם קדושת כל המועדים, נועדה לפעול פעולתה על ישראל, ולהשאיר רושם גם אחרי הסתלקות השבת והמועד, נראה תוכנה של תפילה שתקנו לומר בשבתות ובג' רגלים, והנחילנו ה' אלוקינו באהבה וברצון שבת קדשך, וברגלים, והנחילנו ה' אלוקינו בשמחה ובששון מועדי קדשך.
ונראה עוד, שזהו עניין סעודה רביעית שהזכירו חז"ל, ובהשקפה ראשונה יש לתמוה על עניינה. איזה טעם יש לשמחה אחר יציאת השבת? סעודה זו נקראת בפי הכל, מלווה מלכה. וסמך לשם זה יש להביא מדברי רש"י בסוגיית הגמ', כבוד שבת ללוות ביציאתו דרך כבוד, כאדם המלווה את המלך בצאתו מן העיר. ועדיין לא נתבאר העניין, שהרי המלווה את המלך מן הסתם עושה זאת בשעת יציאתו ממש, ואילו סעודה רביעית נאכלת אחרי שיצאה השבת לגמרי. ואיזה כבוד יש בזה לשבת?
ועל כרחנו גדר סעודה זו הוא לבטא שאנו ממשיכים את השבת ואת רוחה לימי החול. והאר"י כתב הדברים במפורש, שע"י סעודה זו אנו ממשיכים את אור קדושת השבת לימות החול. ודומה העניין למה שאמרו חז"ל על שלושת הרגלים, כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר, אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. והכוונה היא לקשור את החג כאילו אינו מאפשר לו ללכת מאיתנו. והמשמעות בשניהם, באסרו חג ובסעודה רביעית, אחת היא, להמשיך את קדושת ושמחת השבת והחג לימי החול שאחריהם. אלא שהחגים, שמופיעים כמה פעמים בשנה, יכולים לתפוס יום שלם לכל אחד מהם, כדי לבטא את הישארות אורם לכל השנה, ואילו השבת, המופיעה בכל שבוע, אינה יכולה לתפוס יום שלם, וזמן הביטוי של המשך קדושתה הוא רק בלילה הסמוך. אבל נראה שהכוונה בסעודה רביעית ובאסרו חג לבטא את המשך קדושת הימים לכל ימות החול. וכך כתב רבי צדוק הכהן מלובלין, וזהו ענין יום אסרו חג שאחר הרגלים לקשר קדושת אותו חג בשאר ימות השנה. וכן סעודת מלוה מלכה במוצאי שבת.
ובאמת ימי הקודש כולם, והשבת בפרט, שישראל שוהים בהם במחיצתו של הקב"ה, פשוט הדבר וברור שלא ניתנו ימים אלה לעצמם בלבד, ושלאחריהם יחזור האדם למציאות החולין לגמרי. הדעת נותנת שיש לימים אלה השפעה ותועלת לימי החול שאחריהם. וגם זה נכנס ונכלל במאמר המכילתא, מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל.
ומצאנו בגמ', היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי, נחלקו אמוראים בדרך תיקונו. לדעה אחת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, ולדעה אחרת, משמר יום אחד ומונה ששה. ומבארת הגמ' את טעם שתי השיטות, מר סבר כברייתו של עולם, ולכן מונה שישה ואח"כ משמר יום אחד. ומר סבר כאדם הראשון, שנברא בערב שבת, ונפגש בשבת, ורק אח"כ בששת ימי חול. ובפשטות צריך עיון מה היה הצד לקדש יום אחד ורק אח"כ למנות ששת ימי חול, הרי בוודאי שעיקר צורת השבת היא כברייתו של עולם, תחילת ששת ימי מעשה ואח"כ שבת. ונראה שצורת השבת שניתנה לאדם היא שהוא נועד עם קונו בשבת, ומכח פגישה זו הוא מקדש את השבוע שאחריו. ולכן, לשיטה זו, מקדש יום אחד ואח"כ מונה שישה ימי חול, המושפעים מקדושת השבת שעברה.
מקורות:
מכילתא שמות ל"א י"ד, שער הכוונות תחילת כוונות שבת, תהילים צ' י"ז, נוסח תפילה של שבת ושל שלוש רגלים, שבת קי"ט ע"ב וברש"י, סוכה מ"ה ע"ב, תהילים קי"ח כ"ז, מחשבות חרוץ אות י"ט, שבת ס"ט ע"ב.