שבת | מאמר י"ט – השבת מוספת קדושה לישראל
על הפסוק, אך את שבתותי תשמרו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם, אמרו במכילתא, מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל. השבת לא נועדה רק בשביל שנחיה ביום השבת עצמו בקירבת ה' ובקדושתו, אלא כדי שקדושת השבת תוסיף קדושה על מציאותם הכללית של ישראל. פשוטו של הפסוק הזה הוא, שהשבת מעידה ומלמדת, שהקב"ה נוכח בתוכנו, קרוב אלינו ומקדש אותנו, ולכן קשר אותנו לשבת, שביסודה איננה שייכת לנו אלא אליו ית'. זהו, לכאורה, פירוש המילה אות. אם אנו מוזמנים ונקראים לשבות ולנוח עימו בשבתו, הרי זה מלמד על עוצמת הקשר והשייכות שלנו אליו, שזהו עניין הקדושה. אמנם, מדרש חכמינו מוסיף ומלמד, שהשבת איננה רק אות וסימן על קדושת ישראל, והופעתה בחיינו פועלת ומשנה אותנו והופכת אותנו למודעים יותר לה' ושייכים יותר אליו, במילים אחרות, קדושים יותר.
ונראה, שלהבנה שחז"ל מלמדים אותנו כאן, יש מקור מפורש בפסוקים רבים. בכמה מקומות, כשהתורה מדברת על השבת, היא מתחילה בעיסוק במלאכה בששת ימי המעשה, ורק אח"כ מוזכרת השבת והפרישה ממלאכה בה. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוקיך. או, ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה'. צורה זו צריכה ביאור. מדוע צריכה התורה לכתוב את היתר עשיית מלאכה בימי המעשה? האם עולה על דעתנו שהתורה תכתוב כך על התענית ביוה"כ או על איסור חמץ בחג המצות? בכל השנה אתה מותר באכילה ובאכילת חמץ, וביוה"כ ובפסח אתה מחויב בתענית ואסור באכילת חמץ. אין שום מקום לצורה כזו. אין קשר בין העובדה שאנו אוכלים כל השנה, ואוכלים חמץ, לצום שאנו צמים ביוה"כ, ולאיסור החמץ הנוהג בחג המצות. הימים הקדושים האלה מחייבים את הדינים והמצוות הנוהגים בהם, בלי שום יחס למה שמותר לאכול ולאכול חמץ בכל השנה. לעומת זאת, מיסוד השבת הוא, שהיא יוצרת סדר של חיים שהקודש והחול מופיעים בו יחדיו. חיים שיש בהם שבת, הם טובים יותר וקדושים יותר. השבת מוספת קדושה לישראל.
לעיקרון הזה, העולה לכאורה מפסוקי התורה, יש השלכה מעשית הלכתית. אמרו בברייתא, היה מהלך בדרך, ואינו יודע אימתי שבת, משמר יום אחד לשישה. והכוונה, כפי שנתבאר שם בגמ' ונפסק בשו"ע, שמונה שישה ימי חול, ונוהג קדושה ביום השביעי, אע"פ שאיננו יודע אם היום הזה הוא באמת שבת. ופשוט הדבר, שמי שהוא מהלך בדרך ואינו יודע אימתי יוה"כ, שאינו אוכל שנ"ג יום ומתענה יום אחד. והטעם, משום שכל עניין התענית ביוה"כ הוא רק אם ביום הזה הקב"ה באמת מכפר עוונותיהם של ישראל. וכן, אין שום טעם לאכול מצה ומרור, רק אם ביום הזה אכן חל חג המצות, ובו יצאו ישראל ממצרים. אבל לקדושת השבת יש מקום ומשמעות, גם אם היא נעשית ביום שבו לא שבת הקב"ה ממלאכתו. עצם העמדת הזמן כשישה ימי חול ויום אחד של קודש, היא רצון ה' וציווי התורה, והיא מוספת קדושה לישראל.
ובגמ' נאמר, שבשבת אין אומרים הלל, משום דלא אקרי מועד. ונראה שאין אמירה זו נאמרת בקול ענות חלושה, שעם כל מעלותיה של שבת, למעלת מועד לא זכתה. אלא להיפך. עניינה של שבת אינו ליצור יום מיוחד של קדושה היוצא מסדר החיים, אלא להיכנס לתוך סדר החיים והזמן, ולהעמיד שישה ימי חול ויום שביעי של קדש, כצורת חיים קבועה, ולהוסיף קדושה על ישראל.
ויש בידינו מנהג, להזכיר מדי יום באמירת שיר של יום, היום יום ראשון בשבת. ומקורו הוא מבית מדרשו של האר"י, כדי לקיים עשה, זכור את יום השבת לקדשו. ואין הכוונה שיש כאן הזדמנות להזכיר את השבת, ויש בזה מצווה. אלא השבת יוצרת את חלוקת הזמן לשבועות, ומניין הימים שבידינו הוא לשבת, וכך תודעת השבת מקדשת את ישראל תמיד. וחז"ל דרשו מן הפסוק זכור את יום השבת, לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. וביאר הרמב"ן, שאומות העולם קבעו שמות לימי השבוע, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת.
וראיתי מי שהעיר שאין לומר בשיר של יום, היום יום ראשון בשבת קדש, משום שהכוונה כאן איננה להזכיר שבת קדש, אלא השבוע בלשוננו נקרא שבת. והמעיין במקור הדברים יראה שהכוונה היתה להזכיר קדושת השבת. וכל מה שהשבוע נקרא בלשוננו שבת, ככתוב, וספרתם לכם שבע שבתות, אינו לשון מושאל בעלמא, וחלוקת הזמן לשבועות מיוסדת על ספירת הימים לשבת קדש.
מקורות:
שמות ל"א י"ב, מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דשבתא פרשה א', שמות כ' ט', שם ל"ה ב', שבת ס"ט ע"ב, שו"ע או"ח שד"מ סעיף א', ערכין י' ע"ב, פרע"ח שבת פ"א, שמות כ' ח' וברמב"ן שם, ויקרא כ"ג ט"ו.