שבת | מאמר י"א – קדושת השבת בעולם ובאדם הכללי
קדושת השבת לא רק מטילה עלינו חובה, אלא יש לה השפעה שלימה ורחבה על העולם ועל ישראל. השפעת קדושת השבת על ישראל מפורשת בתורה, ואתה דבר אל בני ישראל לאמר, אך את שבתותי תשמרו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם. והיא מבוארת בהרחבה בדברי חז"ל. אבל העובדה שקדושת השבת נזכרה גם בפרשת בראשית, לפני שהודיע הקב"ה על קדושתה לאיש מבני האדם, היא אות שקדושת השבת איננה נוגעת רק לישראל, אלא העולם עצמו מתקדש בשבת, ושם שמים חל עליו.
כשאמרו בגמ', דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה, אין נראה שזוהי עובדה בעלמא שחז"ל מציינים אותה, אלא עניין בעל משמעות. רק מכוחה של השבת אפשרית נתינת התורה לישראל. התורה היא אלוקית, כלי חמדה שבו נברא העולם, ובאופן עקרוני אין לה מקום בעולמנו. אמנם השבת היא אות וביטוי לכך שהקב"ה ברא את העולם, חפץ בו ומעוניין לתקנו. לכן נתן בעולם נקודת חיבור אליו. יש בסדר הזמנים הטבעי, מדי שבוע, יום של נוכחות אלוקית. מכאן מגיעה האפשרות והתביעה, שהתורה האלוקית תרד לעולם, ותעמיד כאן אומה היודעת את ה' (כלשון הרמב"ם).
דברים דומים נאמרו ע"י רבנו יונה על קדושת ישראל. על הנאמר בגמ' שביו"ט שחל להיות בשבת חותמים בשתיים, והכוונה שחותמים את ברכת קדושת היום בשני עניינים נפרדים, מקדש השבת וישראל והזמנים (את הקשר בין קדושת ישראל לקדושת הזמנים ביארה הגמ' לפני זה), כתבו תלמידי רבנו יונה בשמו, קדושת ישראל תלויה בקדושת השבת, וקדושת הזמנים תלויה בקדושת ישראל. וזו הכוונה, לכאורה. השבת היא נקודת חיבור בין הקב"ה ועולמו, מה שמוביל להעמדת סדרי קדושה בעולם, ובראשם, התורה וישראל.
משמעות הדברים שהקב"ה ברא את עולמו, והטביע בו את ההארה האלוקית שאמורה לדחוף ולקדם אותו אל התכלית, היא תיקון העולם במלכות שד-י. התורה וישראל הם שני מקורות כח אדירים של טוב וקדושה, שמאירים את העולם ומובילים אותו אל המצב המושלם, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. זהו עומק דרשת חז"ל עה"פ הראשון בתורה, בראשית ברא – בשביל התורה שנקראת, ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו, ראשית תבואתו. העולם נברא בשביל תיקונו והשלמתו, והתורה וישראל הם המשלימים אותו.
אמנם נראה, שקדושת השבת היא שורש לעובדה הכללית שהטוב קיים בעולם, ופועל בו תמיד. נוסח התפילה, ונראהו עין בעין בשובו אל נוהו, מתפרש אצל הגר"א, נווהו הוא העולם הזה, ושם נויו של הקב"ה. היופי של השפע האלוקי מתגלה בעולמנו. מכאן, לכאורה, מגיע העיקרון שהאדם באשר הוא נברא בצלם אלוקים, כדברי המשנה, חביב אדם שנברא בצלם, והכוונה היא שבעומק מציאותו של כל אדם נמצאת הארה אלוקית, שהיא בוודאי מכוונת לטוב. נקודת הטוב הזו מכוסה בדרך כלל בכיסויים עבים, ורוב מה שיוצא ממנה הוא רחוק מנקודת הטוב. ובכל זאת, משהו מן הטוב הזה יוצא לפועל בכל מיני הזדמנויות בחיי האדם. ניצוצות האור הזה, מעורבות בהרבה לכלוך, משפיעות על דרכי העולם, ומעוררות בו צדדי תיקון והטבה.
צלם אלוקים, לכאורה, הוא נקודות היושר הטמונות בעומק נפשו של כל אדם. משם מגיעה התביעה מכל אדם לנהוג ביושר ולא לעבור את ציוויי הצדק הבסיסי, ומשם מגיעות פעולות אנושיות רבות, המכוונות אל הטוב.
הרמב"ם, מציג את האפשרות של כל אדם להיות כשבט לוי ולהידבק בה', ואלו דבריו: ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו, להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו, לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים. אין ספק שהרמב"ם משתמש בדברי קהלת, אשר עשה האלוקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים. אמנם, בעוד שרש"י מפרש את הפסוק על אדה"ר וחטאו, כדבריו, אשר עשה – הקב"ה את האדם הראשון ישר, והמה – משנזדווגה לו חוה אשתו ונעשו שנים ונקראו המה. הרמב"ם קורא את הפסוק על כל באי העולם. האלוקים עשה כל אדם ישר בתוך ליבו. וחידוש נוסף נכלל בדברי הרמב"ם. הוא רואה את החשבונות הרבים שבקשו בני האדם, כעול המונח צווארם. למרות שבני האדם מבקשים את החשבונות הללו, בתוך ליבם נשמע הקול הישר, החש את העיוות שבחטא, ומשתוקק לסור ממנו.
הרמב"ם דיבר על האפשרות שאדם ילך אחרי היושר הפנימי שלו, ויתקדש קדש קדשים, וזו, כמובן אפשרות רחוקה עד מאד. אבל לנקודת הקדושה שבאדם יש ביטויים שונים ורבים בחייו, והרבה מהטוב שבעולם מגיעה ממנה. שורש הכל הוא הקדושה שהניח הקב"ה בשבת.
מקורות:
שמות ל"א י"ג, שבת פ"ו ע"ב, אבות פ"ג מי"ד, רמב"ם פ"א מהל' עבו"ז הל"ג, ברכות מ"ט ע"א ובתלמידי רבנו יונה על הרי"ף שם, ישעיהו י"א ט', רש"י בראשית א' א', משלי ח' כ"ב, ירמיהו ב' ג', הוצאת ס"ת לשבת בשחרית, ביאור הגר"א ליונה א' ב', אבות ג' י"ד, רמב"ם שמיטה ויובל פי"ג הל"ג, קהלת ז' כ"ט וברש"י.