שבת | מאמר י' – קדושת השבת באיסור מלאכה ובדיבור של חול
למדנו, א"כ, את יסוד קדושת השבת. שבת היא יום שה' נוכח בו. המשמעות היא שהיום, שהוא מושג מציאותי הקיים ושייך לעולמנו, נבחר להיות יום שיש בו ביטוי ונוכחות אלוקית. העניין הזה מחייב אותנו, ראשית הכל, לייחד את היום הזה לכבוד ה', ולא לעסוק בו בענייני חולין. זוהי השבת של עשרת הדברות, שבה כתוב, זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלוקיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך, ובהמתך, וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו.
מובנם של פסוקים אלה הוא הציווי לזכור לנהוג קדושה ביום השבת. קדושת השבת תהיה על ידי ההבדל בין ששת ימי השבוע, שבהם היהודי עסוק בכל מלאכתו, כל מה שהוא חפץ ורוצה לעשות, ואילו ביום השביעי, הוא צריך לשבות מהמלאכות של עצמו, לכבוד ה' אלוקינו. השביתה הזו מוטלת לא רק על האדם עצמו, אלא הוא מחויב להטילה על כל סביבותיו, אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך, ובהמתך, וגרך אשר בשעריך. הטעם לכל זה הוא מפני שה' ברא את העולם בשישה ימים, ואת היום השביעי הוא ייחד למנוחה ושביעות רצון מהעולם שנברא. בגלל שביעות רצונו של ה' ושמחתו מהעולם, הוא בירך את השבת ועשאו ליום חג, וגם קידש אותו, וקרא אותו ליום של קירבת ה' ונוכחות אלוקית. בפשטות, קדושת היום המוזכרת בסוף הפרשה, היא חוזרת לתחילת הפרשה והיא הנימוק לציווי לקדש את היום.
איסור המלאכה הנובע מקדושת היום, מבוסס על החובה שלנו לכבד את ה', ולייחד אליו את היום. מהטעם הזה אסור לעסוק ביום הזה במלאכתנו. לכן התורה מדגישה, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. האיסור הוא על מלאכת האדם. את העיקרון הזה ניסח ישעיהו בבהירות. אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר. הציווי כאן הוא להימנע בשבת מהעיסוק בענייניו, צרכיו ודרכיו של האדם, ולשהות את השבת בעונג ובכבוד לה' וליומו הקדוש.
דברי הנביא מדברים בעיסוקים שאין בהם משום מלאכה, והכלל בהם הוא מדויק. אסור לעסוק בחול, ומותר לעסוק בקודש ובעונג. לעומת זאת באיסור מלאכה העניינים מורכבים יותר, שהרי בשבת אסורה גם מלאכת שמים, כבניין המשכן, ומה שאינו מלאכה אינו באיסור זה אפילו אם הוא חול. ובכל זאת, נראה להבין את איסור מלאכה באותו העיקרון. מלאכה היא עשייה רצינית של האדם, שבה האדם יוצא מחוץ לעצמו ופועל פעולה משמעותית בעולם. כל מה שאינו מלאכה אינו נתפס כעשייה של ממש, אלא כדיבור וכטיול, וממילא אינו אסור מן התורה. לעומת זאת מלאכת שמים היתה צריכה להיות מותרת. ונראה שהיא אסורה כיון שהבחירה של האדם לעשות את המלאכה איננה החלטה של ה', ויש במלאכה הזו ממד של מלאכת הדיוט. רק מלאכה שהתורה ציוותה עליה, וגם קבעה את הזמן שבה היא מצווה, נקראת מלאכת שמים גמורה, והיא באמת מותרת בשבת. לכן הותרו בשבת מילה, תמידין ומוספים, קרבן פסח, קצירת העומר ועדות החודש. בכל אלו דרשו חז"ל פסוקים להתירם בשבת. כמו שדרשו לגבי התמיד, במועדו – אפילו בשבת, ובמילה, וביום – אפילו בשבת. הדרשות האלה באו להדגיש שיש להם זמן קבוע מן התורה, ולכן הן מותרות בשבת.
ומו"ר הג"ר לייב מינצברג זצ"ל הביא סמך להבנה זו בגדר השבת, מכך, שעל הפסוק, שבת שבתון הוא לכם, ועניתם את נפשותיכם. אמרו חז"ל, יכול תהיה שבת בראשית אסורה בכולם (הכוונה לחמישה עינויים שמצווים ביוה"כ)? ת"ל הוא, הוא אסור בכולם ואין שבת בראשית אסור בכולם.
ומדוע היה עולה על הדעת ששבת תיאסר באכילה ושתיה? מפני שהשבת קדושה לה', ואין בה מקום לצרכי האדם, לא במלאכה ולא באכילה ושתיה. כולה קודש לכבוד ה', ולקשר אתו. לכן צריך פסוק כדי להתיר עונג בשבת. וטעם ההיתר הוא, משום שהעונג בשבת אינו צורך האדם, אלא כבוד ה', ככתוב, וקראת לשבת ענג, לקדוש ה' מכובד. ואמרו, שכל המענג את השבת כאילו הוא מכבד להקב"ה.
וראב"ע בשירו כתב, אסור מצוא חפץ, עשות דרכים, גם מלדבר בו דברי צרכים, דברי סחורה אף דברי מלכים, אהגה בתורת א-ל ותחכמני. למדנו שאיסור דברי חול בשבת אינו סייג למלאכה, אלא הוא נובע מקדושת היום, ומניעת דברי החול היא כדי שנהגה בתורת א-ל, ונדבק בו ביום הקדוש לו.
מקורות:
שמות כ' ז'-י', ישעיהו נ"ח י"ג, במדבר כ"ח ב', פסחים ס"ו ע"א, ויקרא י"ב ג', שבת קל"ב ע"א, ויקרא כ"ג ל"ב ובתו"כ שם, תנא דבי אליהו רבא פכ"ו, כי אשמרה שבת לראב"ע.