שבת | מאמר ד' – העדות על טובו ויופיו של העולם
הפרשה הראשונה של השבת, המספרת על השבת שהקב"ה בעצמו נוהג, מעמידה אותנו בפני עמדה משמעותית ביחס לעולם. התורה מספרת שהקב"ה ייחד לעצמו יום שבו הוא שבת ממלאכה, וקבע אותו לשביעות רצון ונחת רוח מהבריאה. בתחילה חגג ה' את השבת לבדו, ולא גילה על כך לשום נברא. לימים בחר ה' בישראל, והזמין אותם להצטרף לשמחתו ולשביעות רצונו מהעולם שנברא.
המשמעות של העניין הזה לבני אדם היא עצומה. האדם עומד בחייו מול העולם, כששאלה יסודית מאד מנקרת בראשו בכל עת. האם העולם שבו אני חי ראוי שנתייחס אליו ברצינות? האם הוא ראוי לאמון, והאם הוא ראוי שנשקיע בו? השאלות הללו אינן מופיעות, בדרך כלל, במחשבה שלנו באופן מודע. אבל מאחורי המחשבות והפעולות שלנו בכל תחומי החיים מסתתרות השאלות האלה לאורך החיים, והן משפיעות על התנהגותנו. השאלות האלה חלות ומתייחסות לעולם בכללו, אבל באופן מסוים ומובהק הן עסוקות באדם שסביבנו, שהרי האדם הוא עיקר הבריאה. הגישה השלילית רואה בבני האדם יצורים שהרע מוביל אותם ומכוון את מעשיהם. מתוך המבט הזה, מגיע חוסר אמון בסיסי בסובב כולו, ומצטמצמת ההתעניינות שלנו בקשרים עם המשפחה ועם הידידים. ואילו כאשר מנצח הקול החיובי, האדם נוטה לנהוג באורך רוח ובתבונה עם סביבותיו. הוא נוטה לדון לכף זכות כל אדם, ובוודאי את קרוביו, והוא גם מוכן להשקיע במערכות הקשר האלה, ולראות להם סיכוי טוב להצליח.
לשתי התפיסות הללו יש השלכות כבדות משקל גם על האחריות של האדם למעשיו עבור עצמו. אדם המייחס ערך וחשיבות לחייו, ינהל את חייו מתוך אחריות ושיקול דעת, ואילו מי שאין בו יחס חיובי לחייו, ינהג עם עצמו בהפקרות ובקלות דעת.
אם נרצה להגדיר את שני הקולות הללו, המתרוצצים בתודעתו של האדם כל ימי חייו, ומבקשים להטות אותו לסגנונות שונים של חיים, אפשר לייחס אותם למה שחז"ל קראו, יצר הטוב ויצר הרע. הקול המייחס חשיבות, ונותן אמון בעולם שלפנינו, הוא היצר הטוב, והוא המביא את האדם להתנהגות נכונה, ואילו הקול המתייחס לעולם בחוסר אמון, ובז ומזלזל בכל מה שיש כאן, הוא היצר הרע, והוא שורש לכל התנהגות שלילית.
חשוב להבין, אין לך אדם שהקול השלילי הוא היחידי הנשמע בתוכו. אדם כזה היה מפסיק את חייו די מהר, ובוודאי היה נמנע מהמאמצים הדרושים כדי לייצב את החיים ולחזקם. קשה גם לצייר אדם שרק הקול הטוב נשמע בתודעתו. אדם כזה אינו חוטא אף פעם, וכבר לימד אותנו שלמה בספר קהלת, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. שלמה עצמו, אמר את העיקרון הזה פעם נוספת, בתפילתו הגדולה בהקמת המקדש, כי אין אדם אשר לא יחטא. וגורלו של אדם בחייו בעולם הזה, להיות נתון תמיד בין שני הקולות, בין שני היצרים, הטוב והרע. היצר הטוב קורא את הקריאה של בורא העולם, ובחרת בחיים, שכן החיים הם התגלמות של האור האלוקי, כדברי הכתוב, באור פני מלך – חיים. ואילו היצר הרע קורא לאדם לבחור במוות, שכן הוא אינו יודע להאמין בחיים.
ועל העניין הזה לימדה אותנו תורה על השבת של בורא העולם. הקב"ה הוא זה שברא את העולם, בוודאי מתוך המגמה של הטוב המוחלט, שהרי לא תצויר מגמה אחרת לפעולה אלוקית. כאשר סיים הקב"ה את בריאת העולם הוא התבונן בעולם שנברא, וגזר אומר, והנה טוב מאד, או בלשון המדרש, דיין הניין לי. העולם הזה מתאים למה שרצה בו ה', והוא מרוצה ממנו.
לפי הבנה זו, כאשר כתוב בתורה, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, אפשר לפרש את הדברים כך: כיון שבורא העולם עשה את השמים, הארץ והים, ואת כל אשר בם, והוא ייחד יום מנוחה כדי לשהות בשביעות רצון ובנחת רוח מהעולם הנברא, שזוהי מנוחתו של ה' בשבת, לכן קידש ה' את השבת וברך אותו. השבת איננה רק עדות על עצם בריאת העולם, כמו שכתבו הראשונים, אלא היא גם עדות על טובו וערכו של העולם. אנו מעידים כל שבת על כך שהקב"ה חפץ בעולם ושמח בו.
הידיעה הזו, היא בבחינת חיזוק קבוע ליצר הטוב. מדי שבוע חוזר יהודי ומעיד על בחירתו של הקב"ה בעולם, ועל שמחתו ושביעות רצונו בעולם שאנו מכירים. העדות הזו יש בה גם כבוד לה' שברא עולם ראוי ונאה, וגם תיקון ושיפור עמידתו של אדם בעולם. העדות היא אישור וחיזוק לערכו הרב של העולם, ולגודל וחשיבות התפקיד לתקן אותו.
כי שמחתני ה' בפעלך, ובמעשי ידיך ארנן.
מקורות:
בראשית ב' א'-ג', קהלת ז' כ', מלכים א' ח' מ"ו, דברים ל' י"ט, משלי ט"ז ט"ו, בראשית א' ל"א, בראשית רבה ג' ז', שמות כ' י', תהילים צ"ב ה'.