רש"י על הפרשה | פרשת נח – איש האדמה
ויחל נח איש האדמה וייטע כרם. וברש"י, ויחל – עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת. איש האדמה – אדוני האדמה, כמו – איש נעמי. וייטע כרם – כשנכנס לתיבה הכניס עמו זמורות וייחורי תאנים. בפשטות רש"י חרג כאן מפשוטו של מקרא, ופירש את מילת ויחל לשון חולין, ולא לשון התחלה, והדעת מבקשת להבין מה ראה רש"י לפרש את מילות התורה שלא כפשוטן. ובגור אריה כתב לפרש דברי רש"י, דאם לא כן, ויחל למה לי, לכתוב ויטע כרם. ואין הדברים מובנים לגמרי, שהרי התורה בחרה ללמד שנח התחיל ופתח בנטיעת הכרם, ואיך נטען – ויחל למה לי?
ועוד יש להבין מהו עניין הזמורות וייחורי התאנים שהכניס נח לתיבה, ומה בא רש"י לפרש בדברים אלה. ובשפתי חכמים כתב, שבאו ללמד מהי הטענה שיש על נח שפתח בנטיעת הכרם, וכדי להוכיח טענה זו על נח הוצרך רש"י להביא שהיה לנח נטיעות נוספות ליטע, שהרי הכניס לתיבה גם ייחורי תאנים, ומדוע בחר לפתוח בנטיעת הכרם.
ועוד יש להבין מהו עניין איש האדמה. ורש"י ביאר אדוני האדמה. ובאמת הוא צ"ע מה ראתה התורה להכתיר את נח בתואר איש האדמה. ובמדרש נראה שהבינו שיש בפסוק זה ירידה לנח, שאמרו, חביב משה מנח. נח משנקרא: 'איש צדיק' נקרא 'איש האדמה', אבל משה משנקרא – 'איש מצרי' נקרא 'איש האלוקים'. אמנם נראה שרש"י ביאר איש האדמה אדוני האדמה, והכוונה שנח ראה כחובתו לדאוג לכונן את המציאות ולבנותה אחרי חורבנה במבול. ואין זה חסרון לנח אלא מעלה לו. והוסיף רש"י להביא מן המדרש שעוד לפני המבול, כשנכנס לתיבה הביא עימו זמורות של גפן וייחורי תאנים, ומן הסתם אלו הן דוגמאות לכמה מינים של צמחים שדאג נח שיהיו לו אחרי המבול, כדי לנטוע ולגדל בארץ.
ויש לומר, שנח ראה את חובתו זו כהמשך לחובה שהוטלה עליו בבניית התיבה ובניהול כל ענייני החיות והבהמות, העופות והשרצים בתוך התיבה. וכל זה הוטל עליו כדי שלא תאבד הארץ ויושביה במבול, ולא תתבטל הבריאה שברא ה' בעולם. וראה נח שכמו כן הוא מחויב להניח אפשרות לנטיעות חדשות אחרי היציאה מן התיבה, ולכן הביא עימו כל מיני נטיעות כדי לנטוע מהם צמחים אחרי החורבן. וברמב"ן כתב בתוך הדברים, או שנתן לבו לעבוד את האדמה לזרוע ולנטוע בעבור מצאו הארץ שממה. ונראה שלזה התכוון רש"י במילים אדוני האדמה, שהכוונה למי שדואג ונושא על כתפיו את צרכי האדמה. והדגש במילה אדמה, ולא ארץ וכדומה, הוא שהאדמה צריכה עבודה, כמו שנאמר ביציאת האדם מן הגן, וישלחהו ה' אלוקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. האדמה היא המצפה ומחכה לעבודה, ואותה צריך האדם לתקן. ונראה שלזה התכוונה התורה בשעת יצירת האדם, ככתוב, וייקח ה' א-לוקים את האדם, ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ולכאורה גן הוא לשון זכר, ואילו העבודה והשמירה מתייחסות כאן לאדמה, ולכן נאמרו בלשון נקבה. ונח ראה בזה את תפקידו.
ונראה עוד, שהמילה אדון, קשורה וסמוכה למילה אדן, כמו 'אדני המשכן'. ועיין בספר שערי אורה, שסמך את שם אדנות שבו נקרא הבורא לאדני המשכן, והכוונה שהאדון הוא הבסיס והיסוד, וחוזק הקיום של הדבר, ומכוחו זה מגיעה אדנותו. ועכ"פ זו נראית כוונת רש"י בכך שלימד שנח היה אדוני האדמה.
ומה שכתב רש"י בביאור המילה ויחל, עשה עצמו חולין, לא בא לפרש את ביאור המילה ויחל. ואין ספק שגם לשיטתו מתפרשת המילה ויחל כפשוטה, לשון התחלה. והכוונה שנח התחיל בסמיכות ליציאה מן התיבה לעסוק בנטיעה ובתיקון האדמה. ונראה שלפי פשוטו אין הדגש על התחלתו בנטיעת כרם, ולא בשאר נטיעות, אלא על עצם העיסוק בנטיעה. אמנם רש"י בחכמתו מצא כאן מקום לרמיזה נוספת של הכתוב. ודקדק הכתוב לבחור לשון ויחל, כדי שתשמע כאן המשמעות של לשון חולין, כדי ללמד שנח עשה עצמו חולין בזה שבחר לנטוע כרם תחילה, כמו שכתב המהר"ל בגור אריה.
ועומק הדברים, כיון שרואים אנו שמעשה נטיעת הכרם התגלגל לפחיתות השכרות ולקלקולם של חם וכנען, מצא רש"י להראות ששורש הקלקול הזה הוא בפגם כלשהו שהיה כבר במעשה הראשון של נח. ורש"י מצא רמז לזה שההתחלה מופיעה כאן באופן שרומז לחולין, כי היה לו להקדים ולהתחיל בנטיעה אחרת. ועיין בספורנו, שכתב כך, התחיל בפועל בלתי נאות, ולכן נמשכו מזה מעשים אשר לא יעשו, כי אמנם מעט מן הקלקול בהתחלה, יסובב הרבה ממנו בסוף. ועכ"פ אין כוונת רש"י לבטל את המשמעות הפשוטה שויחל הוא לשון התחלה, וגם לו את המשמעות החיובית של פעולת נח.
ומה שאמרו במדרש שמשה חביב מנח, שתחילה נקרא איש מצרי, ואח"כ איש האלוקים, ואילו נח נקרא תחילה איש צדיק ואח"כ איש האדמה, נראה שאין הכוונה שהמילים איש האדמה יש בהן גנאי לנח, אלא שהתפקיד האלוקי של נח היה זמני, ומשיצא נח וכל החי מן התיבה נסתיים תפקידו, והוא נקרא בתואר איש האדמה, לבטא את התפקיד הרגיל והאנושי שלו, לעומת משה שתפקידו ליווה אותו עד יום מותו, והיה נביאם ורבם של ישראל, והוא נקרא בסמוך למיתתו איש האלוקים, ככתוב, וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים לפני מותו.
מקורות:
בראשית ט' כ' וברש"י רמב"ן ספורנו וגור אריה, רות א' ג', בראשית רבה ל"ו ג', בראשית ו' ט', שמות ב' י"ט, דברים ל"ג א', בראשית ג' כ"ג, שם ב' ט"ו, שערי אורה שער א'.